ניצולת שואה בת 80 ומתנדבת בבתי ספר

"זה נכון שאנחנו ידידים לחינוך – אבל אני מוצאת שאני ידידה של הילדים, כשאני מגיעה לבית הספר אני מרגישה שבאתי לראות את החברים שלי". כך אומרת דבורה זיידנברג – מתנדבת ותיקה בעמותת "ידיד לחינוך" בבת ים, בת 80. בראיון לצביה טולדנו כתבת העמותה בעיר.

דבורה, איך הגעת להתנדבות?
דבורה מחייכת חיוך ענק: "הצטרפתי בשנת 2007 . כשהגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מנהלת ביה"ס בו התנדבתי, ביה"ס "הנשיא" בבת-ים, ידעה כי אני באה ממשפחה של ניצולי שואה, והיא שאלה אותי, אם אני מסכימה לספר את הסיפור האישי שלי לכלל התלמידים. מעניין שלא הייתה לי בעיה לעמוד בפני כולם ולדבר. וכך זה התחיל.

דבורה שוב מחייכת, "ומאז החיים שלי יפים ומלאים בתוכן. אני מאוד אוהבת את הילדים, במיוחד את אלה הזקוקים יותר מאחרים לחיבוק. כמו הילדה שאמרה לי: 'אני מאוד אוהבת אגדות, אבל אין לי כסף לקנות ספר', ואני, בלי בעיה, הלכתי וקניתי לה ספר אגדות מהתנ"ך. הילדה הייתה מאוד מאושרת. כשבאתי לביה"ס כעבור שבוע, היא ניגשה אלי ואמרה: 'דבורה, אני מזמינה אותך לאכול איתי ארוחת בוקר'. הילדה הרגישה צורך להשיב לי. באתי לכיתה, ישבתי לידה והיא בצעה לשניים את פרוסת הלחם שלה ונתנה לי שניים מתוך ארבעת הענבים שהיו לה, ואז חשבתי לעצמי: דבורה, דלות זה משהו יחסי.

והנה אני נזכרת באותו ילד מקסים וצנום שהכריז בוקר אחד: 'דבורה, היום יש לי יום הולדת'. 'מזל טוב', אמרתי לו, 'אמא בטח תחגוג לך יום הולדת עם הכיתה', 'לא, מה פתאום? אמא צריכה את הכסף כדי לקנות לאבא סיגריות'. הרגשתי כאילו נעצו לי סכין בלב. בלי לחשוב פעמיים, יצאתי משטח ביה"ס, קניתי מעט ממתקים, חזרתי לכיתה והכרזתי בקול: 'ילדים, היום ל:א' יש יום הולדת, בואו נשיר לו'. לא היה יותר מאושר ממנו וגם ממני."

קשה לעצור את שטף דיבורה של דבורה. "אני בשלנית, זה המקצוע שלי. כנראה שבחרתי לעסוק באוכל בגלל מחסור ודלות שהיו בבית הורי. עלינו לארץ מרומניה כשהייתי בת עשר. היינו ניצולי שואה, ואני נאלצתי לעזור להורי בעבודות שונות. לא ביקרתי בבית ספר ומאחר ולא ידעתי קרוא וכתוב, בחרתי להתעסק בבישול".

דבורה ספרי על ילדותך?

דבורה נזכרת ומספרת לנו על ילדותה: "כשהייתי בת חמש, נכנסו הגרמנים לרומניה וגרשו אותנו מבתינו. העוני והרעב היו מנת חלקנו. במשך חמש שנים נדדנו ללא בית וללא בגד". פתאום עולה חיוך נבוך על פניה, "אני נזכרת שרציתי נעלים. אמא לקחה מעיל ישן ומרופט ותפרה לי ממנו נעלים. 'אני לא רוצה את הנעלים האלה', בכיתי לאימא. 'אני רוצה נעלים מהחנות'.

'תראי לי עוד ילדה שיש לה נעלים כאלו מיוחדות! תראי לי עוד ילדה שאימא שלה יודעת לתפור נעלים' מחתה אמא". "לימודים ואוכל, אלו שני דברים שהנחו אותי כל החיים. לימודים, כי, כמו שאמרתי, מעולם לא בקרתי בבית ספר, ואוכל, בגלל המחסור שהיה מנת חלקי בילדותי." "רק בגיל ארבעים", ממשיכה דבורה בסיפורה, "לאחר שנישאתי, הלכתי לאולפן כדי ללמוד לקרוא ולכתוב. שם כנראה התגלה אצלי כישרון למידה גבוה. 'דבורה, אולי תלמדי לבגרות? התריסה המורה באולפן'.

"בגרות? "אני כבר מבוגרת – אני לא צריכה בגרות". "בלחץ מסיבי מתון למדתי לבגרות – קורס ועוד קורס, מקצוע ועוד מקצוע, ויש לי תעודת בגרות. התיאבון ללימודים הלך וגדל וכך בגיל שישים מצאתי את עצמי לומדת לקראת תואר ראשון".

דבורה, מה הוא הדבר הכי חשוב שאת רוצה שנדע עליך?
"בכל המצבים הכי קשים שהיו לי בחיים, הבית שלי תמיד היה בית למופת, תמיד היה פרח אחד באגרטל. לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מפרח אחד. תמיד היה אוכל מבושל בסירים, בשלתי ממה שהיד משגת". "שתדעו שהעונג הכי גדול שלי – זה המפגש השבועי עם הילדים. זה מה שנותן לי את טעם החיים". "כשאני מגיעה לבית הספר מציעים לי כוס קפה, אך אני אומרת:" תודה, קפה יש לי בבית – חיבוק של ילד יש לי רק כאן בבית הספר".

בעמותת "ידיד לחינוך" בבת-ים, מתנדבים כ-100 מתנדבים גמלאים ב- 15 בתי ספר בעיר.
המתנדבים זוכים להוקרה והערכה רבה מצד כל הגורמים במערכת החינוך העירונית, ממנהלי בתי הספר וכמובן מהתלמידים.
להצטרפות לעמותה ניתן לפנות לרכזת ידיד לחינוך בעיר בת ים, שרית אבן-זהר בטלפון 052-3350966